<h1>ראבי"ה סימן תתקכ"ז</h1>
<h2>דף פא.</h2>
מצאתי כתוב בשם רבי' יב"א, בפ' מי שאחזו [ע"ד ע"ב] אמר רבא, מתקנתו של הלל נשמע וכו', עד מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה. מהכא הוי [בעי] ר' למידק, אדם שחייב לחבירו מנה, אם יכול לומר, הנה המנה מזומן לך, ואם לא תרצה לקחנו מידי, דע כי איני רוצה להתחייב עוד באחריותו, אך אניחנו כך בביתי, הואיל ואינו מקבל, דמי אמרי' דהוה נתינה בעל כורחיה כי האי גוונא. ודאי פקדון פשיטא כיון דא"ל, אין רצוני יותר לשמרו, קחהו, אינו חייב עוד עליו. אפי' לא שמרו, שהניח הבית פתוח ובפשיעה נגנב, פטור. דהכי אמרי' [ב"מ פ"א ע"א] גבי אומן, כיון שהודיע לבעל הבית שגמרו פטור ואין חייב עוד באחריותו. אבל גבי חוב מספקא ליה. ומהך דרבא ליכא למידק מידי. חדא, דלא דמי לגמרי לחוב. ועוד, דתרי לישני נינהו, דאית דאמרי איפכא דהוי נתינה. וודאי היכא דהשליך בביתו או בחיקו בעל כרחו וילך לו, לא איכפת ליה עוד אם יאבד. אבל היכא דתפיס המנה בידו עדיין, ואמר לו קח, וזה אינו רוצה לקבל, אם ילך אז הלוה לביתו ולא יגע בו עוד ויניח כך המנה, מספקא לר' אם באחריות מאותו היום ואילך. ובעי נמי לאיתויי ראייה מדתנן בהגוזל בתרא [קי"ח ע"א], הגוזל את חבירו או שלווה הימנו או שהפקיד לו ביישוב לא יחזיר לו במדבר וכו', מכלל דביישוב יכול להחזיר לו אפי' בעל כרחו. ואין ראייה מהתם, דהתם איכא למימר שורת הדין קתני. ומספקא ליה נמי, מי אמרינן מתוך שהלוה יכול לחזור ולהוציא אותו מנה בהוצאתו והרשות בידו הרי הוא עדיין בידו להתחייב באחריותו, או דילמא הרי הוא לא הוציאו והניחו כך ולא נגע בו. ושמעתי שבא דין לפני רבותיי וחייבו הלוה לפרוע בשביל שלא היה יכול לישבע שאותו מנה נאבד ואינו ברשותו, ולא חייבוהו ואפי' אינו ברשותו שנאבד משום שהיה רוצה לפרוע לו ולא רצה ליקח ואינו באחריותו מאותו היום. ע"כ לשונו ויסודו. ופסק הדין נכתב בגימגום מאד.
ואומר אני הקטן דלפי עניות דעתי לא שנא מלוה ולא שנא פקדון אם ירצה להחזיר לפניו ביישוב במקום המשתמר בעל כרחו יש לו לקבל, ומההיא שעתא ואילך פטור הלוה והנפקד, כדמשמע בהגוזל בתרא [שם], הגוזל את חבירו או שלוה ממנו או שהפקיד וכו' מכלל דביישוב מחזיר לו בעל כרחו. ואיני יודע מאי שורת הדין דקאמר [ה]רב, אדרבה דין גמור הוא כמו פקדון דמודה הרב דדינא הוי הכי, ה"נ לגבי מלוה, דהא לא פלגינהו מתני'. ותדע דמפרשי' בגמ' [שם], על מנת לצאת למדבר, דאמר ליה נהוי האי פקדון גבך, וא"ל האיך למדבר נפיקנא, וכו' עד, והכי קאמר ליה אי מהדרת ניהליה במדבר מקבילנא מינך. אלמא דבתר סברא ודין קאזלינן. ואמרי' נמי בפ' השוכר את האומנין [ב"מ פ' ע"ב], וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם. ואמרי' בגמ' [פ"א ע"א], טול את שלך אצטרי' ליה סד"א שומר חנם לא הוי קמ"ל. ופי' רבי' שלמ', קמ"ל דאינו תופסו על שכרו קאמר ליה אבל מדין פקדון לא סליק נפשיה. אבל אם הוה א"ל איני שומרו אפי' שומר חנם לא הוי, ופטור אפי' מפשיעה, כגון שהניחו בבית פתוח או שהניחו לפניו ברה"ר. ותו, דגרסי' בפ' הזהב [מ"ט ע"א], ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי, לסוף איקור שומשמי. א"ל שקול זוזך. לא שקיל זוזי ואיגנוב זוזי. אתו לקמיה דרבא, א"ל לא מיבעיא שומר שכר לא הוי אלא אפי' שומר חנם נמי לא הוי. והטעם שהיה חפץ לתת מעותיו בידו ולא רצה לקבלם ופטור אפי' מפשיעה. והני מילי דפטור היינו היכא דבידו מזומנים להחזיר לו וזה אינו רוצה לקבלם, וזה הניחם לפניו או בביתו והמלוה והמפקיד הלכו להם, דהשתא איכא למימר למה לא לקחם. אבל אם אינו תופסם מזומנים, ואומר אני אביא לך (ואומר) פקדונך, וזה המפקיד הלך לו, חייב הנפקד באחריותו. כדאמרי' בפ"ק דקידושין [י"ב ע"ב], ההוא גברא דקדיש בציפיתא דאסא. אמרו [ליה], והא לית בה שוה פרוטה. אמר להו, תקדש בד' זוזי דאית ביה. שקלתא ואישתיק'. ואמר רבא דלא הוי קידושי, ומייתי סייעתא מדתני', אמר לה כינסי סלע בפיקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו וכו' ואוקימנא דשתק' מישתק ולא הוי מקודשת. ופרכי', מי דמי, התם בתורת פקדון יהביה ניהלה, סברא אי שדינא להו ומיתברו איחייבנה בהו. הכא בתורת קדושין יהבינה ניהלה, ואם איתא דלא ניחא לה תישדינהו. ופריך רב אחאי, אטו כולהו נשי דינא גמירי. אלמא דמשמע מהתם דדינא הכי, (דאם) [ואם] השליכה הפקדון היתה מתחייבת בו. והיינו טעמא שלא היה בידה מזומן, שמתחלה נתן לה בפיקדון ושוב לאחר ימים אמר לה התקדשי לי בו, ואפי' אם תלך להביאו איהו לא קאי עד דתייתינהו. דאי לא תימא הכי נימא דשתיקה כהודאה הוי, דאי לא ניחא לה תיזיל בתריהון ותשדי אפי' שלא בפניו ותיפטר. אלא ש"מ דבכי האי גוונא מיחייבא, הילכך בעל כורחה יש לה לשתוק. ושמעינא נמי מהתם דאם יש ביד אדם משל חבירו, ולא קיבלו בתורת פיקדון, ואמר לו, קח את שלך ואביאנו לך, פטור ואפי' מפשיעה כדמסיק, אבל הכא בתורת קידושין קבלינהו עם הציפתא דאסא ולשם פיקדון לא, דאז לא ידעה בם, אי שדתינהו ומיתברו פטירה, ודומיא דפיקדון איכא לפרושי בתורת קידושין, אפי' לא היו בידה מזומנים להחזירו. וכן נמי אם לא קיבלם בתורת הפיקדון אפי' לא אמר, קח את שלך, והוציאו מרשותו פטור, כדאמרי' בפ' השואל את הפרה [ק"א ע"ב], ההוא גברא דזבין ארבא דחמרא. לא אשכח דוכתא לאוגורא. אמר לה לההיא איתתא, אית לך דוכתא לאוגורא. אמרה ליה, לא. אזיל קידשה ויהבה ליה דוכתא. אזל לביתיה ושדר לה גיטא. אזלה איהי ואוגרה אגורי מיניה וביה ואפיקתיה ואותיבתיה בשבילא. ומסקנא, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע דדינא קא עבדא, אע"ג דהפסיד[ה] לו, וגם אינה מתחייבת באחריותו, שעל דעת הפיקדון לא קיבלתו. ובעל כורחין הכי טעמא, דאי לא תימא הכי הא רב הונא גופיה קאמר בפ"ק דקידושין [י"ג ע"א] דאי שדייה הפיקדון חייבת. אלא היינו טעמא, דהתם בתורת פיקדון קיבלתו, אבל הכא לא קבלתו בפיקדון. ואומר אני דאפי' (ד)היכא דלא קיבלתו בתורת פיקדון, הני מילי דפשעה בו והניחה במקום הפקר ולא איבדתו בידים, כגון להשליך לאור או לים, דהתם כשישמע הדבר יבוא וישמור את שלו, אבל איבדתו בידים לא איפשר להציל. ומסתייעא מילתא מדגרסי' בפ"ק דקידושין [ח' ע"ב], התקדשי לי במנה, ונטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת. ומסקנא, אבל זרקתו לים אימא מדאיחייבא בהו וכו'. אלמא אע"ג דבתורת קידושין אתי לידה ואפי' הכי חייבת. אבל היכא דמיתברו פטורה, כדמוכח שמעתא אחרניית' דקידושין [י"ב ע"ב]. ואע"ג דנקט מיתברו הוא הדין דאפי' מפשיעה פטורה, כדמשמע בהשוכר [פ"א ע"א], ואגב דנקט בפקדון מיתברו נקט נמי גבי קידושין הכי. ואמרי' נמי בשילהי הכונס צאן [ס"ב ע"א], אמר רבא, נתן דינר זהב לאשה ואמר לה הזהרי לי בו של כסף הוא, הזיקתו משלמת של זהב, פשעה בו משלמת של כסף. אלמא אע"ג דנטירותא דכספא קבילת עילווה הואיל והזיקה בידים משלמת של זהב, וכן חיטין וחיפן בשעורים וכו'. ומורי אבי מייתי נמי ראייה מדתני' בהגוזל קמא [ק"ה ע"ב], וכחש בה פרט למודה בעיקר. כיצד, שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי וכו', שומר חנם אני עליו וכו'. יכול יהא חייב, ת"ל וכחש בה פרט למודה בעיקר. ופרקי', כי תניא ההיא דא"ל הילך, כי קאמינא אנא דקאי באגם. הרי מוכיח היכא דא"ל הילך שפטור מגניבה ואבידה. ומיהו איכא לדחוייה ששניהם חפיצים בחזרה התם. ואילו הדברים דנתי עם מורי אבי וכן דעתי נוטה. אבי העזרי.
